דמוקרטיה בישראל - הרמת מסך

דמוקרטיה ישראלית - תיאוריה מול ביצוע

שלטון העם. שלטון הרוב. מכיוון שמיליוני אזרחים לא יכולים לקבל החלטות הנוגעות לניהול מדינה בעצמם, עליהם לבחור נציגים לכנסת. נציגי העם, חברי הכנסת, שואבים את סמכותם מהעם, מייצגים את כל שכבות העם ומאשרים חוקים. 120 נציגים הם גוף מסורבל למדי שבוחר (או מאשר), בדרך כלל מתוך עצמו, גוף מצומצם יותר שיעסוק בביצוע – הממשלה. אך מה לעשות, הממשלה מתנפחת לעיתים לעשרות שרים שמתקשים אפילו למצוא מקום ישיבה סביב השולחן – כך אי אפשר לקבל החלטות. לכן, ממונה מתוכם "קבינט מצומצם" שמתוכו מתגבש, מאותן סיבות, מטבחון אינטימי והחלטי... נראה כי עיקר זמנם ומרצם של הנבחרים הוא קודש להתכסחות וחתרנות בינם לבין עצמם.

השיטה מכונה "דמוקרטיה ייצוגית" לפיה העם בוחר נציגים, שבוחרים נציגות מצומצמת ואלה בוחרים נציגות עוד יותר מצומצמת. לבסוף... החמישייה הפותחת טוענת לייצוג "רצון העם"...

"בעיית הסוכן" - הדמוקרטיה סובלת מתסמונת זו. חבר הכנסת הוא "סוכן" של ציבור בוחריו. מיד לאחר בחירתו הוא ישתמש בסמכויותיו כדי לקדם, קודם לכול, אינטרסים אישיים על חשבון אינטרסים של הציבור שמינה אותו.

הממשלה הזמנית

מייד לאחר מלחמת העצמאות הוקמה ממשלה זמנית שאמורה הייתה לכהן עד לבחירות שיוכרזו על פי החוקה. חוקה מעולם לא נוסחה והדמוקרטיה הישראלית המשיכה להתגלגל.

הממשלה הראשונה, בראשותו של דוד בן גוריון, כיהנה 20 חודשים. תקופה קצרה לכל הדעות. ממשלה זמנית. מסתבר, שכמעט כל ממשלות ישראל, בימים ההם ובזמן הזה, היו זמניות מאד... 

אורך חייה הממוצע של ממשלה בישראל עומד על כ- 24 חודשים. אורך קדנציה ממוצעת של ראש ממשלה עומדת על כ- 32 חודשים (פחות משלוש שנים) ושר מכהן בממוצע כ- 20 חודשים. כלומר, לעיתים תכופות התחלפו ממשלות תחת אותו ראש ממשלה. מה כבר יכול "לבצע" ראש ממשלה, ראש הרשות המבצעת, במשך 24 חודשי כהונת ממשלתו? בששת החודשים הראשונים הוא עסוק במלחמת ההקמה וספיחיה. בששת החודשים האחרונים הוא עסוק בקרבות הישרדות ודעיכה של ממשלתו. בעשרת החודשים שביניהם מוקדש רוב זמנו למאבקי יוקרה ותככים בין שריו, מארבים של מתנגדיו, טיפול באיומי עסקנים וקבוצות לחץ ושמירה על התחת במוסדות מפלגתו. תמצית הממשל הישראלי הזמני. 

רק ארבע פעמים מאז קום המדינה הצליחה ממשלת ישראל לסיים קדנציה מלאה של 4 שנים... (ראו בטבלה הדגשה באדום) ואם ממשלה מכהנת כ-24 חודשים, מה משך כהונתו של מנכ"ל המשרד? על כך משיבה נציבות שירות המדינה: "...תקופת הכהונה הממוצעת של מנכ"לים במשרדי ממשלה הינה שנה וחצי".

ייתכן שבכל זאת הצלחנו להגיע לאן שהגענו דווקא בזכות ה"אין ממשלה"... 

מספר משרדי הממשלה משתנה ממשלה לממשלה ונקבע לפי הצרכים הפוליטיים של מרכיבי הקואליציה. כאשר הלחצים לכיבוד פוליטיקאי מצטברים, אין מנוס מהקמת משרד חדש. ממציאים שם "ציוני" מפוצץ, מפצלים גופים או אגף ממשרד קיים... והנה יש תעסוקה למיניסטר החדש. לזה מוסיפים לשכה, סגן שר, יועצים, רכב משודרג, משרות אמון. בחלוף הזמן גם הציבור והתקשורת מתרגלים ל"נחיצותו" של המשרד החדש ואף אחד לא שואל איך הסתדרנו לפני כן...".

 

עקרון הפרדת הרשויות – שחיקה

המוסדות הדמוקרטיים ניצבים לכאורה על שלוש רגליים – הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. שלוש רשויות נפרדות שהאחת אינה מעורבת במעשיה של האחרת וכל אחת מאזנת ומבקרת את הרשויות האחרות. הרשות המחוקקת בישראל היא הכנסת. הממשלה היא הרשות המבצעת ואילו העבריינים נותנים את הדין בפני הרשות השופטת.

בפועל קיימת הפרדה, טובה למדי, רק מהרשות השופטת מערכת המשפט שומרת על עצמאות והפרדה מיתר הרשויות. שתי הרשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת – הכנסת והממשלה – חופפות ומעורבות האחת בשנייה. יש תקופות בהן לפחות 30 חברי כנסת (אלה מהמחוקקת...) חברים בממשלה בתפקידי שרים וסגניהם. החל מממשלת שרון השניה (2003) יושבים סביב לשולחן הממשלה למעלה מ-40 שרים  וסגני שרים. שרי הרשות המבצעת, מעורבים עמוקות בחקיקה ואילו חברי כנסת מעורבים בעשייה השלטונית, או בבלימתה...

מצע המפלגה לבחירות 

המצע אותו מחברים בכירי המפלגה ערב הבחירות, אמור להיות מסגרת ההסכם שבין הבוחרים למפלגתם. תעודת הזהות של המפלגה – מחויבות לדרך ולקו רעיוני. בפועל, "עבודה בעיניים"... נראה שהציבור הפנים מצב זה ומתייחס למצעי המפלגות בהתאם. במסע הבחירות ב- 1992, הגיש ח"כ חיים רמון תלונה לוועדת הבחירות המרכזית, כי הליכוד משמיץ ומסית נגד מפלגת העבודה בפרסומיו כי מפלגת העבודה תנהל מו"מ עם אש"ף ועראפת... לא חלפה שנה ואכן החל מו"מ עם עראפת. בוחרי הליכוד, עשור לאחר מכן, לא העלו בדעתם כי אריאל שרון, כראש ממשלה מטעמם, "יעקור יישובים מארץ ישראל"... ואכן כך קרה.בוחרי "שינוי" (טומי לפיד) לא חלמו כי מפלגתם תַתְנֶה הצבעה בכנסת בהעברת תקציבים לסקטורים ייחודיים, כדרכן של המפלגות החרדיות... אך בתחילת שנת 2005 התחַרדו מעשי "שינוי" והצבעתם בכנסת לטובת ה"התנתקות" הותנתה בהזרמת מאות מיליוני שקלים לסקטור "שלהם", האוניברסיטאות.

לפני הבחירות מנפנפים במצע המפלגה ואילו אחריהן יטען הפוליטיקאי כי "התנאים השתנו"... "הפוליטיקה היא אומנות האפשר"..."הכורח הקואליציוני מאלץ להתפשר"... היה מצע?

מקומן של הבחירות לכנסת

הבחירות לכנסת הן בראש ובראשונה מאבק, בין קבוצות עסקנים, על הקִרבה למעגל הכוח המרכזי. מעגל המספק טובות הנאה מתקציב המדינה לחבריו. אי אפשר לצַפות ממיליוני מצביעים שייקחו חלק בתכלית צינית זו; לכן, חייבות קבוצות העסקנים הפוליטיים לפזר עשן ולהתהדר בהצהרות של "טובת הציבור" אליו הן פונות ולהציב בראשן דמויות משכנעות שיסחפו מצביעים. תתכן תקופה בה תקום מפלגה שתסחוף אלפים בשם רעיון מסוים. הניסיון מלמד שלא ירחק היום וגם מפלגה זו תשתלב בכללי המשחק...

ראשי מפלגה, גם אם יהיו אידיאליסטים נקיים מכל רבב, יוחלפו על ידי "מוסדות המפלגה" אם לא יספקו את הסחורה לגוף שהם גוררים. ראש מפלגה שיתעקש שלא לחלק ג'ובים, מינויים ותקציבים למעגלים המקורבים, מכריז בזה על התאבדותו הפוליטית. הצלחתו, יושרו, או פעילותו הציבורית לא יעזרו כאשר יובל לגיליוטינה הפוליטית.

קול אחד שווה לכל אזרח – האומנם? 

כוח ההשפעה אינו מתבטא ביום הבחירות, אלא במבחן התוצאה המתמשך שלאחריהן. הדמוקרטיה הביורוקרטית הישראלית מעניקה כוח-יתר לקבוצות מאורגנות שיכולות לרכז איום על הפוליטיקאים. כוחו של עובד נמל, לדוגמה, גדול בהרבה מכוחו של אזרח אחר מן השורה. כוחו של חבר בלובי במרכז מפלגת העבודה גובר על כוחה של הקשישה מנהריה.

כוחן הפוליטי העדיף, של קבוצות הלחץ, יוצר מנוף להטיית ברז-התקציב לכיוונן... ככל שהמדינה מעורבת יותר בכלכלה, ככל שהפוליטיקאים שולטים בחלק גדול יותר של העברות הכספים – גדל הרווח הכלכלי של קבוצות הלחץ.

כוח פוליטי עדיף ניתן גם למפלגה קטנה אשר הנסיבות יצרו לה מעמד של "לשון מאזניים" – מפלגה שעצם הצטרפותה לאחד משני הגושים הגדולים תטה את הכף ותקבע איזה גוש ישלוט וירכיב את הממשלה. מעמד זה מאפשר למפלגה הקטנה להשיג טובות הנאה ועמדות בכירות למנהיגיה ועסקניה מעבר למשקלה הכמותי בציבור. מסתבר שגם מפלגות גדולות יכולות להיות "לשון מאזניים" ולערער את יציבותן של ממשלות. העלאות חוזרות של אחוז החסימה (מינימום הקולות הנדרש למפלגה כדי להיכנס לכנסת) לא הגדילו את יציבות הממשלות, לא מנעו סחיטת כסף והטבות מתקציב המדינה כתנאי להצבעה. אחוז החסימה מתפקד אך ורק כחומת מגן מפני כניסת מתחרים חדשים לגילדה של חברי הכנסת, כמו העלאת הקושי במבחני לשכת עורכי הדין.  

אז מהו בעצם התהליך הדמוקרטי בישראל?

התהליך הדמוקרטי קובע את כללי המשחק להחלפת קבוצת המקורבים לצלחת, או לשינוי בהרכבה: "עד עתה אתם בזזתם... עכשיו תורנו..."

מלבד הביזה, בה משתתפים כמעט כולם – איש איש לפי כוחו – קיים גם משחק משיכת חבל אידיאולוגי לכיוון זה או אחר: ראש ממשלה אחד מקטין מיסים וקצבאות, הבא אחריו יעלה אותם ואת שכר המינימום – תערובת די מקרית של ביזה ואידיאולוגיה.

מדוע שונאים הפוליטיקאים משאלי-עם?

משאל-עם מנטרל את כוחם של "המייצגים", חברי הכנסת. ההחלטה מתקבלת על ידי כל העם מעל לראשם של חברי הכנסת. העברת נושא למשאל-עם נוטלת מכוחו של הפוליטיקאי לסחור בקולו בכנסת עבור תמורה מיידית. האפשרות לקומבינות פוליטיות נמוגה, או לפחות נחלשת מאד.

החליל לפיו רוקדים חברי הכנסת 

פוליטיקאי "נאמן", בדרך כלל, לקבוצה בה הוא תלוי לבחירתו מחדש. פוליטיקאי "מייצג" בעיקר קבוצה זו, המהווה את בסיס כוחו הפוליטי. לכן, אין שחר לאמונה כי חברי הכנסת מייצגים את העם על מגוון דעותיו. העם אינו קובע מי יהיו רוב חברי הכנסת.

בבחירות בישראל העם קובע, בדרך כלל, את גורלם של כ- 24 חברי כנסת – לכל היותר. רק עתידם של המועמדים האחרונים בכל רשימה נקבע בבחירות. מקומם של יתר המועמדים (במקומות "הריאלים") מובטח. מקומם הגבוה ברשימה של יתר חברי הכנסת מבטיח, שגם במקרה של החַלשות המפלגה, הם יישבו בכנסת. מקומם בכנסת מובטח לא על ידי העם, אלא על ידי חברי המפלגה, מרכז המפלגה, ולרוב – מטבחון העסקנים המצומצם...

למה? למה הם רצים לכנסת?

"כולנו ראינו מה מוכנים אנשים לעשות כדי להיבחר לכנסת... למה? תמיד היו רבים שמשאת נפשם הייתה 'לשרת את הציבור'... יש עדיין כאלה שמבחינתם חברות בכנסת נחשבת לדבר מכובד... כוח?... רק מספר קטן של חברי כנסת זוכים למעמד המעניק לבעליו כוח פוליטי של ממש...

...מה שהשתנה זה, שחברות בכנסת משתלמת יותר מאי-פעם גם מבחינה כלכלית. במהלך השנים הצליחו חברי הכנסת להוסיף למשכורתם המכובדת שורה של הטבות, המסתכמות בהרבה מאד כסף ונוחות. פנסיה נאה, אפילו תמורת שירות קצר בכנסת, הוצאות רפואיות, טלפונים חינם לכל החיים, תקציבים גדולים ל'קשרים עם האזרח', המנוצלים בעיקר כדי להיטיב עם האזרח חבר הכנסת... מכונית צמודה. וזה עוד לא הכול.

עכשיו תנו מבט בגלדיאטורים המתמודדים בזירת הפריימריס. רבים מהם, אולי רובם, אינם מחזיקים בתפקידים חשובים או מכניסים בסקטור האזרחי... רבים מבין המועמדים הם אנשים שחיים על חשבון הציבור, בתפקידים שונים, שרבים מהם נתפרו עבורם, ושההכנסה בהם אינה מי-יודע-מה. יש ביניהם גם כאלה שאינם עושים דבר, והם מחפשים תעסוקה. לקטגוריה הזאת אפשר להכניס את אנשי הצבא לשעבר, שאחרי פרישתם מתקשים למצוא תעסוקה. אז הם הולכים לכנסת. מה גם שלעבודה הזאת הכי קל להם להתקבל – הם לא צריכים להוכיח כישורים, או אינטליגנציה, בעצם שום דבר. בשביל ישראלים רבים, מספיק שהם היו קצינים בצבא... כנסת ישראל... היום היא גם מקום פרנסה לאנשים המתקשים למצוא עבודה מועילה." (מתי גולן, גלובס 03.12.02).

חברות בכנסת היא ג'וב, קריירה, קידום מעמד כלכלי וחברתי – שאיפה שאינה שונה מזו של כל אחד מאתנו בכל תחום אחר. הליך דמוקרטי אופטימאלי צריך לסנן אל הכנסת את הנציגים המוכשרים וההגונים.

מה עושה ראש ממשלה?

נראה, שעיקר האנרגיה של ראש ממשלה מוקדש למאבקי שרידות בתפקיד. האיומים אינם רק ממפלגות מתחרות, אלא נובעים פעמים רבות מקבוצות לחץ שבתוך מפלגתו. ברוב המקרים, הוא אכן לא מצליח לשרוד והבחירות מוקדמות. כך קרה לבן גוריון, אשכול, גולדה, בגין, רבין, נתניהו, ברק ושרון... שלא לדבר על "זמניים" כגון משה שרת ושמעון פרס... 

שלטון קבוצות הלחץ

בהעדר חוקה שמגבילה את אפשרות העברת כסף מהאזרחים אל קבוצה מסוימת באוכלוסיה, נוצרות בכל משטר דמוקרטי קבוצות לחץ.קבוצת לחץ היא קבוצת אזרחים ששואפת להשיג לחבריה הטבות מיוחדות על חשבון יתר האוכלוסייה. להטבה פנים רבות. ההטבה יכולה להתבסס על הגנה מיבוא מתחרה של מוצר מסוים, סובסידיה לתעשייה מסוימת, חוק שמקשה על תחרות בחברי הקבוצה. בכל מקרה, חברי קבוצת הלחץ זוכים למעמד ייחודי ולהעדפה שנשללת מיתר הציבור. 

קבוצת לחץ, מעצם הגדרתה, חייבת לייצג מיעוט (אילו יצגה רוב בציבור – לא היה צורך בהתארגנות). כדי שהלחץ יניב חקיקה שתיצור הטבה לחברי הקבוצה  –צריכה הקבוצה לרכז כוח פוליטי. כוח פוליטי מושג רק אם חברי הקבוצה מסוגלים לאיים בגרימת נזק לפוליטיקאים שמסרבים לתמוך ב"רעיון", או להיפך – לצ'פר פוליטיקאים תומכים. אם לקבוצת הלחץ אין יכולת כזאת, היא תיצור שותפות זמנית עם קבוצות לחץ אחרות לגיבוש כוח משותף אשר יניב את היכולת. 

נובע מכך, שהקבוצה שהכי פחות מיוצגת בכנסת היא הציבור בכללותו... הציבור הדומם... עד כדי כך שאפילו נושאים שלכאורה הם עניין ל"ציבור בכללותו" כגון מדיניות חוץ או ביטחון הופכים לעיתים קרובות לחלק מהליך המסחר הפוליטי בין קבוצות הלחץ. כלומר, התניית הצבעה בעניין כלל-לאומי בויתור לטובת אינטרס כלכלי צר של קבוצת מיעוט.

שלוש מזכויות היסוד בדמוקרטיה סוציאליסטית:

ה"זכות" לקבל כסף ללא עבודה

מאה שנות שטיפת מוח סוציאליסטית ביססו "זכויות" לכסף שלא תמורת עבודה. המדינה מפעילה כוח (כפיית גביית מיסים) על חלק מאזרחיה כדי לממן את ה"זכויות" של החלק האחר – הנהנה. הזכות לכסף שלא תמורת עבודה הפכה לאידיאל מוסרי. את פרי עמלו של האזרח העובד והמצליח יש להחרים. היפוך היוצרות המוסרי, שהתבסס במהלך מאה שנים, הצליח לא רק בזכות הכרה נרחבת בצדק המחשבה הסוציאליסטית, או הקומוניסטית, אלא גם בזכות פגם "קטן" בחוקה הדמוקרטית – הכוח שניתן לפוליטיקאים להחרים בקלות חלק מרכושו של אזרח א', לגזור נתח לעצמם, ואת הנותר להעביר לאזרח ב'.

הסופר ג'ורג' ברנרד שאו אמר על כך:

 

" פוליטיקאי שלוקח מפול ונותן לפיטר, תמיד יוכל לסמוך על תמיכתו של פיטר ".

הזכות לעושק הזולת

במסגרת האידיאולוגיה של מדינת הרווחה, המקובלת כיום על הרוב, יצרו הפוליטיקאים רשימה מתמשכת של "זכויות": זכויות הקשישים, זכות לתעשיין להגנה מיבוא מתחרה, זכות לדמי אבטלה, זכות להשלמת הכנסה, זכות למענק מהמדען הראשי, זכויות לאמהות חד-הוריות, זכות למגורים, זכות לעבודה. 

"זכויות" אלה אינן חלק מזכויות האדם הבסיסיות הואיל ויישומן כרוך בהפעלת כפייה באמצעות השלטון על אזרחים אחרים, החרמת רכושם ופרי עמלם, בדרך של מיסוי, והעברת הכסף הנותר (לאחר שהממסד הפוליטי גזר את חלקו הגדול) אל הנהנים מה"זכויות". "זכות" שמימושה כרוך בהפרה של זכויות הזולת אינה זכות טבעית.

גביית מסים בכוח על ידי הממסד הפוליטי (הקרוי בהקשר זה – "המדינה") והעברתם כסובסידיה לתעשיין או לקואופרטיב אוטובוס, או כמשכורת עתק לנתב בנמל אשדוד, או לאם חד-הורית אינם מימוש זכות כלשהי, אלא גזל חוקי של משלם המסים. ההעברה מתבצעת אל אחד ממעגלי התמיכה של הפוליטיקאי, יוזם הזרמת הכסף. 

בעידן החדש תוכל להתארגן עמותה לעזרה לקשישים אבל ספק אם תקום עמותה שתגייס תרומות עבור יזם הייטק או תעשיין שמעוניין להעביר את מפעלו לאשקלון...

זכות ה"מגיע לי"

הדרישה מופנית מצד הקבוצה הדורשת אל יתר הציבור באמצעות הפעלת לחץ על הממסד הפוליטי: 

• מגיע לי כי אני מסכן.
• מגיע לי כי אני מקופח.
• מגיע לי כי נהגתי שלא באחריות, יש לי 10 ילדים ואין לי כסף.
• מגיע לי כי אני לא רוצה להתלכלך בעבודה.
• מגיע לי כי אני רוצה ללמוד גמרא ותלמוד כל היום.
• מגיע לי כי הקמתי מפעל בנגב.
• מגיע לי כי אני גר בנתיבות.
• מגיע לי כי יש לי רעיון לפיתוח שווארמה ננו-אלקטרונית.
• מגיע לי כי אני חולה.
• מגיע לי כי אני שחקן קולנוע ישראלי.
• מגיע לי כי אני סטודנט.
• מגיע לי כי אינני יכולה ללדת ילדים.
• מגיע לי כי ילדתי זה עתה.
• מגיע לי כי אני אם חד-הורית.
• מגיע לנו כי אנחנו תיאטרון עירוני.
• מגיע לנו כי אנחנו רוצים דירה.
• מגיע לי כי אני חקלאי ולא ירד די גשם.
• מגיע לי כי אני חקלאי והיה שיטפון.
• רוב הציבור מסכים לפילוסופיה ולדרך, בעיקר משום ששוכנע במשך מספר דורות שזו הדרך ואין אחרת. ההסכמה היא בנפש חצויה – אין אזרח שמשלם מיסים בהתלהבות, כולם מנסים להתחמק ומעדיפים ש"מישהו אחר" ישלם עבור "הזכויות."

לא הפוליטיקאים הניחו את הבסיס לאותן זכויות, אלא הוגי דעות ואינטלקטואלים של הזרם המרכזי במחשבת התקופה – זרם השמאל הסוציאליסטי. פוליטיקאים אימצו את הרעיון בשמחה בזכות המסר הפופוליסטי הקליט (לקחת מהעשירים ולחלק לנצרכים) ובזכות היתרון האלקטורלי שטמון בו (מי יתנגד לקבלת קצבה ללא עבודה?...) – הכוח שבאחיזה בברז חלוקת הכסף.

"מדינת הרווחה" מנתקת את הקשר בין מה שאזרחים מייצרים לבין מה שהם צורכים. שכבות רחבות באוכלוסיה מחונכות ומפנימות שכסף, מוצרים ושירותים הם תוצאה של חלוקה שרירותית כלשהי על ידי הממסד ולא תוצאה של עבודה, השקעה ומאמצים.

משטר דמי החסות – "פרוטקשן" 

אין חשיבות לגודל הקבוצה הטוענת ל"זכות" מסוימת. חשובה יכולת הקבוצה להזיק לציבור. כוחם של כ-17 נתבים בנמל אשדוד גדול מכוחם של 15,000 נהגי מוניות.

מדינת הרווחה מחלקת את האוכלוסייה למאות קבוצות של "מגיע לי". מגיע לי חלק מהעוגה. אזרח יכול להשתייך למספר קבוצות גם יחד: חקלאי יכול גם להיות אב לעשרה ילדים וגם לגור באזור בעל "עדיפות לאומית". הקבוצות נבדלות ביניהן בהיקפן ובמידת התארגנותן לכוח מלוכד ופעיל. חלק מהקבוצות הגדולות פאסיבי לחלוטין אך פגיעה בהטבות המוזרמות אליהן עלולה לפגוע קשה בפוליטיקאי היוזם. לדוגמה: ציבור הזכאים לקצבת זקנה גדול. ציבור זה בלתי מאורגן, אך קיצוץ בקצבאות זקנה עלול לעלות ביוקר לפוליטיקאי היוזם.

התחרות בין הקבוצות באוכלוסייה היא על גרימת נזק. קבוצת אזרחים מאורגנת, המסוגלת לגרום נזק לציבור ולפוליטיקאים, באמצעות השבתת שירות חיוני, חסימת דרכים, או הבערת צמיגים תזכה ל"הטבות" מהממסד הפוליטי – העברת כספים מאזרחים אחרים אל אותה קבוצה-מנצחת. סביב הזרמת הכסף נבנית אידיאולוגיה שמצדיקה את ה"זכות" לקבל כסף שלא תמורת עבודה. במשטר קפיטליסטי, לעומת זאת, התחרות היא על ליבו וכיסו של הצרכן כי הממשלה לא מעבירה כספים מאזרח לאזרח.

בחברה סוציאליסטית "זכויות" נקבעות לפי כוח הקבוצה להזיק.

התחרות קשה. עשרות ומאות קבוצות באוכלוסיה טוענות בשם "צדק חברתי", לזכות לגזול את כספי האדם העובד. קבוצות לחץ מתוחכמות שוכרות "גובי זכויות" (על משקל גובי-חובות) כדי לפעול למענם בקרב פוליטיקאים שסומנו כמטרה ללחץ. איש המקצוע נקרא – לוביסט  – תפקידו לארגן לובי (שדולה) בקרב הפוליטיקאים כדי שיהפכו את הגזל לחוקי. הלוביסט, דומה במקצת לשליחו של סנדק הפשע המאורגן, יסביר לפוליטיקאי בשפה ברורה, מובנת ובארבע עיניים את התועלת שתצמח לו מהתמיכה ב"חוק החברתי" ואת הנזק הפוליטי שעלולה להסב לו השדולה אם יסרב. נושא הפגישה הסגורה ביניהם לא ייסוב על "צדק חברתי" ו"שוויון", אלא על הצעות שאי אפשר לסרב להן... הפוליטיקאי במצור. עשרות קבוצות ולוביסטים פונים אליו, כיצד יבחר איך לחלק את הכסף ביניהן? – צדק? שוויון? – הקריטריון היחיד לפיו ישקול הוא כוח – כוחה של השדולה להזיק  לו פוליטית.

צדק או כוח?

אין דרך אובייקטיבית לקבוע מי זכאי ולכמה, או לאיזה קבוצה מגיע יותר ועל חשבון מי. מרגע שנוצרת זכאות לכסף שלא תמורת עבודה, מתבסס הקרב על עוגת החלוקה – אין קריטריון חלופי זולת הכוח. השאלה אם לתמוך באגודות ספורט או באברכים אינה שאלה של צדק אלא של כוח פוליטי. השאלה מה צודק יותר – תמיכה בתיאטרון הבימה או קצבה לקשישים גם היא נותרת ללא מענה. אין דרך לקבוע מי צודק יותר.

במערכת בה התמורה לעבודה לא קובעת, השרירים הם שקובעים את הצדק. לכן, אין לבוא בטענות דווקא אל החרדים או אל עובדי חברת החשמל כאשר אלה כללי המשחק.

המניע – רווח פוליטי

פוליטיקאים מתחרים ביניהם על חלוקת כסף ושווה כסף לקבוצות באוכלוסייה. אידיאולוגיה נבנתה סביב השיטה. הפוליטיקאי נלחם למען קצבאות לסקטור מסוים לא בגלל שליבו הרגיש נשבר, אלא בזכות הרווח הפוליטי הצפוי לו. כמובן, בראיון בטלוויזיה הוא יצדיק את מהלכיו בנימוקי "צדק" ו"שוויון".

פוליטיקאי פועל למען הקריירה הפוליטית, למען האינטרסים האישיים שלו; פעמים רבות קבוצות הלחץ שהוא מייצג יוצאות נשכרות... אלה כללי המשחק... 

עיקר זמנם ומרצם של הפוליטיקאים מוקדש למאבקי הישרדות אישית וביצור מעמדם בעזרת מעגלי תמיכה שהם בונים סביבם – הפוליטיקאי נמצא במוקד המעגל – במרכזו. ככל שהוא מרבה להקיף עצמו במעגלי תמיכה כן גדל כושר ההישרדות שלו. גדלה רווחתו. ככל שמקורביו ממוקמים במעגל הקרוב יותר למוקד הם נהנים מהטבות וגם מהגנה של מעגלי התמיכה הרחוקים. הפוליטיקאי שבמוקד דואג להעברת כספי מדינה למעגלים הסובבים אותו באופן שהם תלויים בו כדי לזכות בכסף. כך מובטח המשך תמיכתם בו. ככל שאזרח ממוקם במעגל רחוק יותר מה"צלחת" שבמוקד, מתדלדל זרם ההטבות המגיע אליו. כמובן, קיים גם מעגל גדול של תומכים אידיאולוגים שמאמין ברטוריקה האידיאולוגית שהפוליטיקאי משמיע. בנוסף, יש ותמיכה ציבורית בפוליטיקאי מבוססת על תדמית. סומכים על האישיות שתעשה את הראוי לעשות, למרות שקשה להבחין באידיאולוגיה של האיש. רבים מסבירים כך את התמיכה הרחבה באריאל שרון בקדנציה האחרונה שלו.

כל שר בממשלה הוא מוקד כוח בפני עצמו. במעגל הראשון ממוקמים אנשי סודו ועוזריהם; המעגל השני יכול להכיל, לדוגמה, קבוצת חברים שמונו על ידו לתפקידים בכירים במוסדות שונים (שזו ההצדקה העיקרית לקיומם של המוסדות...); במעגל השלישי נמצאים קבוצת חברי מרכז המפלגה ומועסקים אחרים בג'ובים שחולקו על ידי המעגלים הפנימיים. המעגלים גדלים ומתרחבים, נוצרת חפיפה עם מעגלים של פוליטיקאים אחרים במסגרת המחנה, המפלגה, הקואליציה או בריתות זמניות. במעגל הכוח החיצוני של פוליטיקאי מסוים יכולים להיות, לדוגמה, עובדי התעשייה האווירית, אגד, או ציבור האמהות החד-הוריות. ככל שהמעגל חיצוני יותר, קשה לפוליטיקאי שבמוקד לשלוט בו ולהבטיח את תמיכתו. הוא ימשיך להזרים אליו כספים מחשש לאובדן התמיכה המשוערת של מעגל זה.

משחק המעגלים הפוליטי מוסווה היטב בסיסמאות שובות לב של עזרה לזולת, לנזקקים, לשיקום שכונות... אידיאולוגיה. המסה הגדולה של המצביעים למפלגה מושפעת יותר מאידיאולוגיה ותדמית, אך מקומו של הפוליטיקאי הבודד בסולם הפנים-מפלגתי מושפע יותר ממעגלי הכוח.

 

https://www.youtube.com/watch?v=GeecSl8-nng&feature=youtu.be