הצגת פריטית לפי תגיות: תקשורת

עתידה של סדרת הילדים המצליחה "או-בוי" נטחן בבית המשפט כבר שנתיים. פסק הדין היה יכול להיות מהיר ופשוט במדינת חופש. אבל כאשר מעורבת רגולציה ואידיאולוגיה אישית (נפוצה) של השופטים...  

גרף מאיר עיניים כאשר הוא משולב בכתבה עיתונאית. אבל העיתונות בישראל משופעת בגרפים דפוקים – תופעה ללא הסבר. שפטו בעצמכם.

השיח הציבורי אצלנו עמוס בנושאי סרק. מתווכחים על צבע הכובע ולמי תהיה הסמכות לקבוע את הצבע, כאשר בכלל לא צריך לחבוש כובע.

ה"פיתרון ההולנדי" למגורים בשכירות הוא דוגמא מובהקת של ניסיון סרק ממשלתי לנהל ענף כלכלי. הכשל אינו רק טכני – מחסור וביורוקרטיה, אלא גם בהשלכות החברתיות ובשחיתות העממית הנלווית.

נתניהו שגה בגדול כאשר נפגש עם ארנון מוזס. המדינה וראשיה לא צריכים להתערב בענייני עיתונות.

אנשי אקדמיה ועיתונאים טוענים שאסור לעיתון לפעול למען האינטרסים של בעלי העיתון. אסור למכור את גלובס לבעלים שעלולים "להשפיע" באמצעות העיתון.

סבר פלוצקר, העורך הכלכלי של "ידיעות אחרונות" עבר דרך ארוכה מאז היה העורך הכלכלי של העיתון הקומוניסטי "על המשמר". היום הוא יכול לכתוב לפעמים אפילו ב"קו ישר"...

ארתור אוכס שולצברגר ז"ל היה מבעלי הניו יורק טיימס. סיפור קלאסי של משפחת מהגרים יהודית. העיתון נרכש על ידי סבו ב- 1896 שהתחיל כמחלק עיתונים. בהספד ארוך שפורסם בניו יורק טיימס לא הוזכרה המילה "יהודי".

ראוי לחשוד בפוליטיקאי שרוצה "לעודד" - גם בשר תקשורת ש"מעודד" תחרות בסלולאר. כהתחלה צריך היה לסגור את משרד התקשורת, לשלוח הביתה את הגופים המפקחים ואת אלפי התקנות לפח. כחלון, כצפוי, בחר בדרך הפוכה.

לבריטניה יש ניסיון לא טוב עם הפרטת הרכבת בתחילת שנות ה-90. לא בטוח ש"הפרטת הרכבת נכשלה", אבל בטוח שהיא לא הצליחה. יש בכך לקח לימודי גם לישראל – אם יגיע יום בו ינסו להפריט את הנמלים, הרכבת או הדואר.