זו כותרת כתבה בדה מרקר. התשובה המתבקשת: "מה אכפת לכם, זה לא עניינכם". חברה ציבורית היא עסק פרטי של אלפי שותפים. ה"ציבוריות" שלה  מוגבלת לציבור בעלי מניותיה, ל"עם ישראל" אין חלק ונחלה בחברה הציבורית.

קיימת אמונה תמימה ש"אין לדאוג לפיקדונות בבנק" כי המדינה מגינה עליהם, המדינה הכול יכולה. הקפריסאים נדהמים כאשר "המדינה" חסרת אונים. למרות שהבנקים שם עמדו בכל תקנות הרגולציה הנדרשות על ידי הבנק המרכזי.

למה לא ייתכן שכל חנויות הנעליים יקרסו, אבל כל הבנקים גם יחד כן יכולים לקרוס? המבנה "המקובל" של מערכת הבנקאות, בה משלם המסים הוא מחלצם האולטימטיבי של הבנקים – נכפה על האזרחים, זה אינו חוק טבע.

בת"א מחפשים את ה"אחראי" – יש הדורשים את ראשו של ראש העיר, אחרים הפגינו, ובכל מקרה – "וועדה" כבר מונתה. הדעת הרי אינה סובלת שלפעמים אין "אחראי" לאסון, שיש אירועים אקראיים; ולפעמים, כן, גם הקורבן אשם.

למה הבנקים חדלו מהשכרת כספות פרטיות ללקוחות? ואיך בכל זאת הצלחתי "להשיג" כספת בבנק.

בטעות מוצגים עיוותי מערכת הבריאות באמריקה כהוכחה לכישלון הקפיטליזם במערכת הבריאות. ארה"ב אינה דוגמה ל"רפואה קפיטליסטית", משום שאינה כזאת. לא "כוחות השוק" מעוותים את המערכת, אלא מעורבות הממשלה.

"בהונג קונג, העניים גרים בכלובים בעוד שהעשירים מתרווחים במגדלי יוקרה". זו כותרת כתבה בדה מרקר.

אם אצלנו הדירות יקרות, אז בהונג קונג המחירים מגרדים את הסטרטוספירה. כאשר מזהים עיוות כלכלי, צריך כצעד ראשון לחפור ולחפש איפה הממשלה וחוקיה מעורבים בעסק – ברוב המקרים מגיעים ישר אל פיתרון כתב החידה.

כאשר עסקי הבריאות מנוהלים על ידי המדינה, נוצר האבסורד שייצוא גדול של שירותי רפואה הופך ל"אויב העם". פרופ' לייטרסדורף, דקאן הפקולטה לרפואה בירושלים טוען "אין לנו את הלוקסוס לקיים בישראל תיירות רפואית".

אין במציאות מערכת "רפואה ציבורית". המערכת למעשה מופרטת ובאופן הגרוע האפשרי: בטיפול האיכותי זוכים חינם בעלי הקשרים, אחרים מטופלים ב"רפואה השחורה" היקרה, בשר"פ ובקליניקות הפרטיות. כל היתר סובלים בתור.