הצגת פריטית לפי תגיות: צבא

כדי "להשמיד את תשתיות החמאס" לפני 5 או 10 שנים הייתה נדרשת מלחמה כוללת, לא פחות. גם ניתוק הכסף מקטאר היה מתדרדר למלחמה. אף אחד בקואליציה, באופוזיציה, בתקשורת ובממסד הבטחוני לא היה תומך במלחמה יזומה כזאת.

כגודל הציפיות, גדלה האכזבה מאי-תפקוד המדינה בעת מצוקה. התקשורת טוענת ל"טראומת הבגידה המוסדית". התנדבות וסולידריות מחליפים את האשליה בכוחה של המדינה. המיתוס כי המדינה היא האומנת של אזרחיה – שגוי ושקרי; מדובר בגוף שמתקשה לנהל מערכות מורכבות.

בסקרי אמון הציבור במוסדות מדינה – הצבא תמיד במקום הראשון. קיים פער עצום בין המציאות לבין תדמיתו. נבחן לאן תתדרדר חברה עסקית שתתפקד כמו שגרת העבודה בצה"ל.

הכוח הלוחם המקצועי היבשתי היחיד שעומד לרשות ישראל הוא הימ"מ. יחידת מתנדבים קטנה בשכר מלא המונה כ-200 לוחמים בלבד. המסגרות הלוחמות האחרות, מבוססות בעיקר על חיילים "זמניים" בשרות חובה-כפוי קצר ומתקצר.

ממשלת השינוי הזמינה עוד 3 צוללות "מיותרות" מגרמניה, ובעלות כפולה. 3.5 מיליארד ₪ לחתיכה – הון תועפות. לצה"ל יש הוצאה יקרה יותר: אילו הרמטכ"ל וחבריו היו מוותרים על "תוספת הרמטכ"ל" לפנסיה השמנה, אפשר היה לקנות כל שנתיים צוללת גרמנית משוכללת, חדשה מהניילונים... רק מ"התוספת"...

מטוס הקרב האמריקאי F22 הוא היקר בעולם: 40% מהמטוסים בבסיס בפלורידה לא כשירים לטיסה, 17 מטוסים ניזוקו קשה בעודם על הקרקע – מי ה"אויב"?

צה"ל אולי "מפיק לקחים" אבל לא בנוי להטמעתם. למה אנחנו "קונים" את הבלוף?

מזיכרוני הרחוק, אני דולה כשלים דומים עקרונית לאלה שחושף מבקר המדינה: במבחנים בתיכון תמיד הגעתי למסקנה שחסר היה עוד יום אחד כדי להתכונן כראוי לבחינה. 

בימים האחרונים, לאור "המצב", נתקלתי בטענה של ידידי כי מצבה הביטחוני הייחודי של מדינת ישראל "מוכיח" סופית שבמדינת ישראל לא תיתכן כלכלה חופשית. "המצב" מחייב מעורבות ממשלתית גבוהה. האומנם? 

גבי אשכנזי הוא מאכער-על. התלות של אנשי עסקים בשלטון מחייבת העסקת מאכערים כדי לקדם נושאים "תקועים". האזרח הקטן זקוק למאכער בעירייה, האזרח הגדול זקוק לגבי אשכנזי.