משרד החינוך אינו אשם, גם לא המנהלים והמורים. בשורש הבעיה איש לא נגע: הזכות המונופוליסטית שהמדינה נטלה לעצמה – לחנך, להכתיב, להחליט מי ילמד, כמה, מתי והיכן – הכול.

נשמע אחלה: היצע הדירות יגדל ואולי לבסוף מחירי השכירות ירדו במשהו, אך ניסיונות של ממשלות ופקידים להנדס את השוק מסתיימים תמיד בנזק שלא תמיד ניכר מיד...

אני מתכוון לכל מילה בכותרת. דוגמה בולטת להגזמה הירוקה היא הדרישה הגורפת וחסרת הפשרות למיחזור בכל מחיר. כפיית מיחזור גורמת לבזבוז משאבים יותר מאלה שנחסכים.

למוצר שבן אנוש זקוק לו – מוגבל בכמותו ונדרש מאמץ כלשהו כדי להשיגו: החל משרוך נעל וכלה במכונית.

''חלוקה מחדש של ההכנסות'' היא למעשה תוכנית להפצת העוני.

דירת שיכון של חדר וחצי בראשון לציון. אבא, אמא, סבא, אני ואחותי התינוקת. מטבחון של מטר וחצי. המקרר בסלון. לא מקרר חשמלי, אלא מקרר בו מניחים כל יום חצי בלוק של קרח שקונים ממוביל הקרח...

הכוונה אינה ל''עוני'' יחסי כמו זה הקיים בישראל, אלא לעוני מוחלט - משפחה שבקושי מצליחה לספק לעצמה את כמות הקלוריות הדרושה לקיום, הכנסה של פחות מ- 60 דולר בחודש.

כמעט לכל שיח ציבורי על רצועת עזה מתלווה התואר ''מהאזורים הצפופים בעולם''. ממש בעיית יסוד המשליכה על יתר הבעיות. מיתוס ''הצפיפות האיומה ברצועת עזה''.

מענק של מיליארד דולר לאינטל משמעותו מס של מיליארד דולר על אזרחי ישראל. הון של מיליארד דולר שחסר בכיסיהם של יזמים ישראלים שיכלו ליצור באמצעותו לא פחות מקומות עבודה.

ראש עיריית נס ציונה פועל לקניית חוף פלמחים ''עבור תושבי נס ציונה''. החוק הקיים מאפשר לראש עיר ''להשקיע'' כראות עיניו הפוליטיות במוצרים שאינם מוצרים ציבוריים מובהקים על חשבון משלם הארנונה המקומי.